אני לא יודעת

כאילו

עם כל כמה שאני שונאת להיות לבד – זה בסדר.

המיטה שלי ריקה וזה בסדר ולהיות עם עצמי זה נסבל. לסדר את הסדינים בכל בוקר ממש מעט, תיקונים קלים כי בלילה לא קרה בהם שום דבר מיוחד זה אפילו נפלא כי אני שונאת כשמבולגן.

זה בסדר שהכל נראה עקום ולא ממש מחובר, זה בסדר שאני שונאת את איך שאני נראית אבל עדיין מנסה ממש חזק (אמא שלי חושבת שלא).

זה נחמד ככה כי הכל קצת רגוע והפלאפון שלי שקט. אני לא חייבת הסברים ויש לי מיליון זמן להתלבט. זה בסדר שקניתי איפור בהמון כסף כי זה מרגיש לי הוגן. עכשיו אני עושה לביתי. מחפשת אותי בין ים העולם שבחוץ.

מודעות פרסומת

מה יהיה

יותר מדי אנשים קוראים כאן ועכשיו זה מעצבן

אני יהירה מדי וזה מעצבן

אני אוהבת אותך כל כך וזה לעיתים מעצבן

אני מהנלחמות אבל אף פעם לא נלחמתי ככה ואני מאושרת

את אושר ואת יפה כל כך

הבלונד שלך זוהר בחושך

והלב שלך הולך לישון טוב רק כשהוא בידיים שלי

מה אני אעשה אם תלכי בכלל

(מה תעשי אם אני אלך אם כבר)

״פסטה חסרת מלח״

ימים כלילות רק רוצה לא להיות,

והמתנה מתנה מותנית באהבה

נשמה חשוכה.

תן לי אותך ולא רק אם

תן אהבה בלי ״תן אם״

בלי תנאים.


הרבה מהזמן הזה שלנו יחד אני תוהה. כמה אופטימיות יכולה להיות בי על מנת לגרום למשהו שאני כל כך מאמינה בו- להצליח. זוגיות זה בין הדברים החשובים והמהותיים בשבילי, ממש קצת כמו לנשום ולאכול. הצורך להיות נאהבת הוא חזק ממני (ולדעתי מכולם אבל יש כאלה שכובשים את היצר ויש אותי) והצורך להשיב אהבה גם הוא צורח מבין הצרכים.

אבל עכשיו יו גוט מי וונדר. האם זה צורך קיומי ברמה כזו שאני צריכה להילחם עליו בשיניים? האם אני צריכה להחזיק חזק חזק את המשקל הזה- עד כדי לכרוע תחתיו לעתים עבור משהו כזה? ואם כן- כמה.

אני יותר מדי משחקת באש לאחרונה. את יורה לאויר ואני בולעת בשקט. אני מרגישה שהכדורים חודרים אותי בזה אחר זה (ואת אפילו לא יודעת כמה אני סולדת מהמילה לחדור), מסרבים לצאת החוצה. נשארים ומשאירים צלקת אחר צלקת, פצע פתוח אחרי פצע פתוח. זה לא פייר. זה לא פייר להיות אני ולהרגיש את הצורך להלחם על אהבה ולקבל ממך מנות יבשות של חוסר בטחון, כפיות גדושות של חרדות נטישה – בלי לתת לי את היכולת לתקן, לנסות, לשנע אותנו ממקום א׳ למקום ב׳ במערכת יחסים שלנו.

עכשיו אני בסוף. בא לי להגיד לך ללכת, לעזוב את חדרי לבי ששכנת בהם כבר זמן לא מבוטל, להשאיר לי את המילים הטובות ואת השירים שאני כל כך אוהבת ופשוט לעזוב. הרי כבר מזמן לפני הבינו… בלתי אפשרי להלחם בתחנות רוח.

גשם חזק

גשם. הוא יורד בחוזקה ואני חופרת לתוך קלישאות מוכרות מדי מעולמות אחרים מדי. אני תוהה מה אני בתוך ים של משמעות, ואיך אני מפזרת את עצמי כמו שצריך.

האות ך במקלדת לא כ״כ עובדת. אני צריכה ללחוץ ממש חזק בשביל שתעבוד – ובכללי המקלדת הזו כבר לא מה שהייתה פעם. חסרה אותיות, כמעט כמו פעם, כשלא היינו רוצים לדבר עם מישהו אז מחקים כניסה לאיזור בלי קליטה ולמין דיבור קטוע תקוע שכזה.

בכלל אין לי מה לכתוב. אני מתלהבת ממן משהו עצוב – הסגירה של ישרא. אני מרגישה רע להודות בזה שאני מכורה לאתר הזה ברמות קשות. בחיים לא הייתי ממובילי הקהילה (אולי הקהילה האפלה אם כבר), ובחיים לא כיכבתי בשום פוסט מומלץ. הייתי אני והיו אנשים שזה עבד עליהם. מעבר לזה, זה עבד לעצמי. כתבתי וצילמתי ושלחתי לכל מי שחפץ היה לשמוע.              וכתבתי וכתבתי וכתבתי ולא הפסקתי לכתוב.

הכל מגובה. מוכן לעזיבה. קצת כמו המזוודות ליד הדלת. אבל האמת, איך שסיימתי לגבות ונשבר לי הלב – פתחתי את העניינים כאן.

חומד אומרת שהגיע הזמן למשהו חדש – אבל היא בכלל לא מבינה את כאב הלב על הישן ויש דברים שקשה לי להסביר לה בשפה של בני אדם. אני יכולה רק לנהום או להתעצבן (סביר), או לכתוב. אז הנני כותבת, עבור עצמי ועבורה. מעניין אם כמו בישרא – הפוסטים הראשוניים הם המביכים ביותר… (העיייי לכולםםםםםםוש XDD ומיני ירקות. אוי לא)

אני מנסה עוד להבין איך הכל פה עובד… הלוואי שאצליח.

כל כך חדשה אבל גם כל כך ישנה

אני לא ממש יודעת איך להתחיל, אבל אני יודעת שאני צריכה פלטפורמה. בעיקר לעצמי אני מניחה, אבל אולי גם לאחרים שיבואו אם יבואו.

זה סופו של עידן כלשהו, אבל המילים שלי סופן להכתב, ואני בטוח צריכה מקום לעשות את זה. האתר הזה נראה מבטיח לעת עתה.

אשתדל לשתף ולהגיד ולהיות. 7 שנים הייתי במקום אחד, ועכשיו אני פורשת כנפיים ועפה למקום אחר. תבואו איתי?